אלכסנדר פופ, מגדול המשוררים האנגלים של המאה ה-18, אמר:

"מבורך הוא זה שאינו מצפה לדבר, שכן לעולם לא יתאכזב."

ציטוט זה הוא ככל הנראה הדרך הטובה ביותר לתאר את התחושות שעוברים אוהדי וושינגטון העונה.
לאחר שתי עונות שנגמרו בחצי גמר המזרח, ראשי הקבוצה, השחקנים והאוהדים של הוויזארדס האמינו שהשנה תתבצע הקפיצה המיוחלת וההפיכה לקונטנדרית אמיתית. עם סופרסטאר בפוטנציה בדמותו של ג'ון וול, סיידקיק קלאסי בדמותו של בראדלי ביל וצוות מסייע טוב (על הנייר), וושינגטון נראתה בדרך להדחה מכובדת מול קליבלנד בגמר המזרח, והאופטימיים מבינינו אפילו חזו סנסציה אדירה ואת הזכות להיות מודחים בידי גולדן סטייט/סן אנטוניו בגמר.

אבל תחזיות טרום עונה לחוד ומציאות לחוד. לאחר התחלה חלשה בחודשיים הראשונים לעונה, שנת 2016 התחילה לא רע, ותקוות הפלייאוף היו מציאותיות.

הבעיה היא שמאותה נקודה והלאה, הוויזארדס התחילו להפסיד בצרורות. המאזן שלהם בתקופת הזמן הזאת היה 8:4 שלילי, והם התקבעו באזור המקומות 10-12 במזרח.

ג'ון וול נרגע לאחר החודש המעולה שהיה לו, בראדלי ביל לא הצליח להיכנס לעניינים, והוויזארדס הציגו קבוצה עם שילוב הרסני של התקפה בינונית וקצב גבוה, וזה בלי להתחיל לדבר על ההגנה שהייתה ממוקמת בשליש התחתון של הליגה.

צריך לזכור שלוושינגטון יש אוהדים שמחכים שהקבוצה שלהם תחזור להיות רלוונטית לראשונה מאז סוף שנות ה-70, ימי הבולטס העליזים.
כל פעם הגיע משיח אחר לעיר: ברנרד קינג, רוד סטריקלנד, מיץ' ריצ'מונד, אלוהים בכבודו ובעצמו (בתקופה שכולנו רוצים לשכוח), אייג'נט זירו ואנטואן ג'יימיסון. כל פעם אכזב אותם המשיח, ולאחר כמה שנים של הדחות בסיבוב הראשון או השני, עזב את הקבוצה שחזרה לדשדש בתחתית המזרח.
כולם היו בטוחים שההיסטוריה חוזרת על עצמה, שג'ון וול לעולם לא יהיה סופרסטאר אמיתי, שבראדלי ביל ימשיך להיפצע ושהגיע הזמן לפרק את החבילה ולוותר על החלומות של דוראנט.

ואז הגיעה פגרת האולסטאר.

משורר אנגלי מפורסם נוסף, אלפרד טניסון, אמר:

"בואו חברים, לא מאוחר מדי לחפש עולם חדש."

מלבד העובדה שג'ון וול ייצג את המכשפים במשחק האולסטאר, הרבה עבר על הקבוצה מעיר מהבירה במהלך הפגרה.
הקבוצה העבירה את כריס האמפריז ודחואן בלייר המאכזבים בתמורה למרקיף מוריס שכל העונה עשה שביתה איטלקית בפיניקס, ובכך השיגה סטרץ' פור טוב שיכול גם לחפור בצבע ולהוסיף מסה בגזרת הגבוהים של וושינגטון.
בעקבות סופת שלגים שהתרחשה בינואר, הוויזארדס היו צריכים להתמודד עם 3 משחקים ב-3 ימים מיד עם החזרה מפגרת האולסטאר, והם עמדו במשימה יפה עם ניצחונות מרשימים על יוטה ודטרויט, שלאחריהם הגיע הפסד מול מיאמי, שניתן לתרץ אותו בעייפות השחקנים.
ההתקפה לא השתנתה יותר מדי, אבל ההגנה השתפרה פלאים, והצליחה לשמור על היריבות שלה מתחת ל-90 נקודות בשני המשחקים הראשונים לאחר הפגרה.

היכולת במשחקים האחרונים הזכירה את הציפיות שהיו מהקבוצה בתחילת העונה, והראתה שלוויזארדס יש עוד סיכוי להגיע לפלייאוף, בטח אם מסתכלים על המצב של הקבוצות האחרות:

וושינגטון כרגע נמצאת במקום ה-10 במזרח, במרחק 3 משחקים משיקגו ושארלוט שחולקות את מקומות 7-8 עם מאזן זהה. שתי הקבוצות האלו סובלות מפציעות של שחקני מפתח (ג'ימי באטלר, MKG) וצפויות להידרדר, וגם דטרויט שנמצאת במקום ה-9 נחלשה לאחר פתיחה חזקה של העונה.

כל עוד היא נמנעת מהפסדים מיותרים, וושינגטון יכולה בקלות לסיים במקום השביעי ולהיפגש מול טורונטו, שאותה היא פירקה שנה שעברה בפלייאוף. עם קצת מזל היא יכולה גם להגיע יותר רחוק ולסיים במקום ה-6 ואולי אפילו ה-5.

הדבר היחיד שארני גרונפלד – ה-GM של וושינגטון – צריך לשקול זה להחתים מישהו עם ניסיון פלייאוף עשיר שיכול להיכנס לנעליים של פול פירס. במידה והנטס ישחררו את ג'ו ג'ונסון, אז הוא אופציה מעולה, ובמידה ולא – ישנם כמה שחקנים חופשיים שישמחו להזדמנות להוכיח שהם לא גמרו את הסוס (קרלוס "AND ONE!" בוזר, בן גורדון).

אני באופן אישי מקווה שנראה השנה את הקבוצה מהבירה בפלייאוף, ושהמצב רק ישתפר מכאן. הרי ג'ון וול רק בן 25, בראדלי ביל ואוטו פורטר עדיין זאטוטים בני 22, ולוושינגטון יש שלד חזק שיכול לרוץ יחדיו כמה שנים טובות, ולכל שחקן ושחקן ישנה תקרה גבוהה מאוד.

ולסיום, ציטוט ממשורר אנגלי נוסף, איזה אחד בשם ויליאם שייקספיר (ג'ון וול, לתשומת לבך):

"אנחנו יודעים מה אנחנו, אבל איננו יודעים מה אנו יכולים להיות."